נתתי להם שם של איזה מלחין שהם בטוח לא מכירים ואז פשוט דפקתי אלתור של החיים

בואו להכיר את כנען קנטי שישתתף בקונצרט HARPOISA של סדרת הקונצרטים "הנבל במרכז".
| לפרטים נוספים על הקונצרט |

לקחתי את האוטו ונסעתי למושב צפרירים. אין ספק שזה מקום קסום. בזמן שאני וכנען מדברים יכולתי לשמוע קולות של ציפורים ותרנגולות.

ברור שאי אפשר להתחיל לדבר לפני שאוכלים, אז כנען פינק אותי בגבינת חלומי מטוגנת מתוצרת קפריסין, סלט וקפה שחור ברזילאי:

ספר לי על הזיכרון המוסיקלי הראשון שלך

שאלה מגניבה. אין ספק שהזיכרון המשמעותי הראשון שלי הוא Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band של הביטלס. אני קורא לזה קפסולות זמן, כי מוסיקה, כמו ריח, יכולה לשמר זמן. בכיתה ג' נסעתי עם הורי ואחי לטיול באנגליה. כבר אז הייתי מכור לאלבום הזה, ועד היום כשאני שומע את אחד השירים הפחות שחוקים בו, או שירים שלא עברתי אתם חוויות חדשות כמו, Lovely Rita או Good Morning, אני יכול להגיע פיזית מהמלון לתחתית. אני פשוט זוכר איך המסלול נראה.

מתי התחלת להתעסק במוסיקה?

אני מכור עמוק למוסיקה. ומתעסק המון במוסיקה מאז שחזרתי מהטיול הגדול של אחרי הצבא. בגיל 23 נסעתי ללמוד מוסיקה בלונדון. למדתי מוסיקה פופולרית על תופים במכללה שקוראים לה Drum-Tech. זה נתן לי בסיס טוב. למדתי שם תווים ואת כל סגנונות המוסיקה הפופולרית: סמסטר אחד רוק, סמסטר אחד ג'אז ועוד סמסטר די אקלקטי: מוסיקה לטינית, רגאיי, מוסיקה אלקטרונית ועוד כל מיני ז'אנרים. המורה שלי לתיאוריה בא מעולם המוסיקה לסרטים והוא היה משמיע לנו בשיעור דוגמאות מוסיקליות מתוך סרטים. כך התאהבתי בעולם הפיץ' (גובה צליל) שעד אז לא הכרתי כל כך כי הייתי מתופף. בלונדון התחלתי ללמוד לנגן גם על פסנתר, וכשחזרתי לארץ והלכתי ליום הפתוח ברימון וחשכו עיני. הבנתי שאני לא הולך ללמוד ברימון.

למה חשכו עיניך?

אחד המנהלים נתן הרצאת מבוא, ואני התרשמתי שהוא נורא לא נחמד וזה מיד השפיע עלי רגשית. בנוסף, ראיתי מלא אנשים יושבים על הדשא ומדברים במקום לנגן, בזמן שאני רציתי לראות אנשים מנגנים. חזרתי משם דיי מבולבל, ואמא שלי הציעה לי להירשם לאקדמיה למוסיקה בירושלים במסלול של כלי הקשה. לא היה לי מושג מה זה. בחיים שלי לא ניגנתי על קסילופון, למשל. ביקשתי מאלון בור, שהוא המורה היחידי במזרח התיכון בערך לתחום הזה, ללמד אותי לנגן על כלי הקשה. אלון אמר לי שאני בחור נחמד וזה, אבל בלי כל רקע במוסיקה קלאסית אין לי סיכוי לעבור את בחינת הכניסה לאקדמיה. בכל זאת החלטתי לגשת לבחינה ולאלתר משהו.

לקראת הבחינה, הכנתי מלא כלי הקשה אחד ליד השני. נתתי להם שם של איזה מלחין אמריקאי מודרני שמצאתי באינטרנט ושהייתי בטוח שאף אחד לא מכיר, ופשוט דפקתי אלתור של החיים. בסוף לא התקבלתי, בעיקר בגלל חוסר ידע בתיאוריה, כי בבחינות בתיאוריה פשוט לא ידעתי כלום. ניגנו לי אקורד ושאלו איזה אקורד זה ואני בכלל לא ידעתי מה זה אקורד. הבנתי אז שאני צריך קצת עבודה מקדימה ונרשמתי למכינה באקדמיה בתל–אביב. זה היה קורס מדהים. המלצה שלי: עשו מכינות. אלה הקורסים הכי כיפיים. אתה לומד בחודשיים את כל היופי של העולם בערך, בכל תחום. מאז עשיתי מכינות גם בפסיכולוגיה, בהיסטוריה ועוד אחת במוסיקה. אני חולה על מכינות. אני מסיים מכינה ואומר להם: "תודה, וביי".

למורה שלי במכינה קראו מוטי אדלר. נורא התחברנו והוא נהייה המורה הפרטי שלי. שלוש שנים למדתי אצלו. באותה תקופה לקחתי הכול באיזי כזה. עברתי לגור במושב ליד פרדס חנה, עבדתי במכולת משש עד שתיים, חזרתי הביתה, שנ"צ קצר ואז מלא מלא ניגונים. אחרי שלוש שנים הגעתי מחוזק לבחינות הכניסה לאקדמיה בירושלים, והפעם עברתי. התחלתי ללמוד והיה לי ממש כיף, כי דוגרי הגעתי 'אובר–קווליפייד'. אני מנגן מגיל 12, אז מבחינה טכנית ידעתי לנגן טוב, וגם למדתי תיאוריה במשך שלוש שנים. מה שלא ידעתי העמקתי, ומה שידעתי יכולתי לעשות בקלות. חוץ מפיתוח שמיעה. זה עדיין קשה לי. כאילו, היום אם תנגן לי מלודיה אני לא יורק אותה, אני צריך כלי לידי. זה קטע, אבל אני חי עם זה.

עם הזמן ראיתי שאני יותר ויותר כותב מוסיקה ופחות מבצע. סיימתי את התואר בביצוע ונרשמתי לשנת השלמות לתואר שני בקומפוזיציה. בשנה הזאת עשיתי את כל הקורסים הכי טובים של תואר ראשון בקומפוזיציה: יסודות התזמור, הרמוניה ג'אז, מוסיקה לקולנוע והלחנה סימפונית. שדרך אגב זה היה אדיר, כי כותבים לתזמורת ואז אשכרה תזמורת באר שבע מנגנת את זה. זאת הייתה חוויה מדהימה. ואז שמתי לב שכשלמדתי ביצוע רציתי בעיקר להלחין, ואיך שהתחלתי ללמוד להלחין רציתי בעיקר לנגן. לקחתי פסק זמן מהאקדמיה והתחלתי ללמד פול טיים. לימדתי בהתחלה כלי הקשה דרך עמותה בשם קרן 'קרב'. סיוט. לא מומלץ. אל תעשה את זה בחיים.

למה?

חודש–חודשיים ראשונים נותנים לך את החופש ואז פתאום PAYBACK: יום השואה צריכים שהילדים ינגנו התקווה, עוד מעט יש קונצרט להורים, אז צריכים משהו מוכר. בהתחלה עשיתי אתם דברים מגניבים רצח, ואז בא המפקח, שומע ואומר: "שמע, זה נורא יפה, אבל ההורים לא יזהו את זה. אולי תנגן במקום זה את למרים–טלה–קטן שההורים יזהו?” אז עזבתי את זה. והחלטתי לעשות תואר שני כי אני אידיוט ואני בן אדם מערבי שרוצה להרגיש שהוא עושה דברים.

טוב, אתה באמת סוג של בן אדם מערבי. במה עשית תואר שני?

החלטתי לעשות תואר שני בתרפיה במוסיקה. הלכתי לעשות מכינה בפסיכולוגיה. היה נורא מעניין, ובסוף המכינה הבנתי שאני לא רוצה ללמוד תרפיה במוסיקה, כי ללמוד תרפיה (עם קצת מוסיקה) זה בעיקר קורסים בפסיכולוגיה, והמכינה הספיקה לי. כשהגעתי לבחינות הכניסה ראיתי כרזה על 'מוסיקה וטכנולוגיה'. אמרתי לעצמי: "וואלה, נשמע לי טוב", ונרשמתי למסלול הזה. זה היה מסלול מדהים. אני ממליץ לכל אחד ואחת. מי שאחראי עליו מבחינה רוחנית הוא בחור בשם נורי יעקובי. נורי הוא סוג של מדען משוגע. הוא שם לך איזה חיישן על האצבע, מחבר אותו לצ'לו ועושה דברים משוגעים. יחד עם נורי לימד אותי שם מוזיקאי בשם שי כהן, נשפן רב כלי ומלחין. יש לשי דרך מאד מיוחדת ליצור ולחקור מוסיקה, למדתי ממנו המון שיטות ורעיונות וקבלתי הרבה השראה. אז כמו שאמרתי זה היה מסלול מדהים. אבל, בשביל שיהיה לך תואר בזה אתה צריך תואר במוסיקולוגיה. מוסיקה וטכנולוגיה זה רק המסלול. אתה יכול לעשות אותו כלימודי תעודה, ואתה יכול לעשות אותו כתואר אקדמי. ההמלצה שלי היא: תעשו אותו כלימודי תעודה ותקבלו רק את הטוב שבו. אני עשיתי את המסלול הזה לתואר שני כי אמא שלי פולניה, והיא מבסוטית. לי זה לקח ארבע שנים במקום שנתיים. בשנתיים עשיתי את המסלול, עפתי עליו ונהניתי, ואחר כך, לקראת בחינת הגמר, קראתי מאמרים שאלהים ישמור. מאמר בן30 עמודים כדי להראות לך שבמחזר הוא עושה שישית מונמכת במקום חמישית. אבל סיימתי – אז אני מבסוט. שם בעצם גיליתי את הז'אנר שלי.

מה הז'אנר שלך?

אלקטרו–אקוסטי. למעשה זו הגברה של כלים אקוסטיים. כשעדה רגימוב הייתה אצלי חיברנו מיקרופון לנבל שלה ויצאו דברים משוגעים. עשיתי הרבה ניסויים בהגברת כלים. גם עם הוויברפון. ועשיתי ניסויים גם עם מיקרוטונאליות. הבעיה עם זה היתה ונשארה אותה הבעיה שבלה ברטוק ופאול הינדמית ניסו לפתור בקהיר.

מה ברטוק והינדמית חיפשו בקהיר?

הם הוזמנו להשתתף בקונגרס למוסיקה ערבית שהתקיים במצרים ב-1932. נעשה שם ניסיון לכוונן פסנתר לרבעי טונים לפי שיר של אום כולתום, במטרה לבדוק אם אפשר לנגן מוסיקה ערבית על כלי נגינה מערבי. המסקנה הייתה שאין התאמה, והסיבה לאי ההתאמה היא שהמיקרוטונאליות היא לא סטטית. כלומר, הרבע טון לא יהיה אותו צליל בכל חלקי המלודיה והוא ישתנה בחלקים שונים שלה.

מה עשית אחרי התואר?

מאוד מוקדם בהתפתחות שלי בתור מלחין הבנתי שאני רוצה חופש אמנותי, ושאוכל להשיג אותו אם אתפרנס מהוראת מוסיקה. אז החלטתי שאני מורה למוסיקה שמלחין מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, בלי שום אילוצים, וזה הפורמט שלי. אתה לא חייב להיות מוסיקאי ומלחין. אתה יכול להיות אופה ומלחין, כל דבר בעצם שייתן לך הכנסה.

איך הכרת את נגנית הנבל עדה רגימוב?

לי ולעדה יש רומן עמוק ומתמשך של כמה שנים. זה התחיל מקורס בפיתוח שמיעה באקדמיה. כתבתי יצירה לנבל, קונטרבס, וויברפון ופסנתר, בדיוק ההרכב של כמה מהחבר'ה שהייתי יוצא אתם להפסקת סיגריה. לקח לי כל–כך הרבה זמן לכתוב אותה שעד שסיימתי עדה כבר טסה להמשך לימודי נבל בחו"ל. אבל זה פתח לי את הראש בקטע של הנבל. עדה עזרה לי. היא הייתה טייסת הניסוי שלי, ואני התאהבתי לגמרי בכלי הזה, ואפילו לקחתי אצלה כמה שיעורים על נבל כדי להבין איך לכתוב עבורו. בזמן שהיא למדה בחו"ל כתבתי יצירה בשם Suite for Ada, ולקונצרט שהיה בשנה שעברה הלחנתי את The Pride and Prejudice of Ada לחליל, נבל וויברפון. לקונצרט של השנה כתבתי יצירה לנבל וויברפון.

ספר לי על היצירה שכתבת

זה התחיל מסונטה של סקרלטי שנורא אהבתי, וחשבתי שאני אעשה אתה משהו. בסוף לקחתי פראזה הכי אזוטרית, הכי לא קשורה, פשוט איזה ארפג' בלה מינור, ומצאתי איזו טכניקה שאהבתי שאני מנגן אותו בזמן שעדה מנגנת ארפג' מי מינור, והם כאילו חיים ביחד. זה בעצם הדי.אן.איי של הקטע. שני כלים, כל אחד מנגן בהרמוניה אחרת והם מתרחשים באותו הזמן. אחד מנגן לאט ואחד מנגן מהר, ולכל אחד יש את הספייס שלו, וכך גם האוזן יכולה להפריד ביניהם. זה מושפע מאוד מהמלחין ארוו פרט (Arvo Pärt).

ספר לי קצת על ארוו פרט, אתה ועדה הולכים לנגן כמה יצירות שלו בקונצרט

בזמן שכתבתי את היצירה שמעתי הרבה יצירות של ארוו פרט, וכשעדה הגיעה אלי בשביל להתאמן על היצירה שלי, סיפרתי לה שזה קשור אליו. היא לא ידעה מי זה, ואני נורא שמחתי, כי תמיד כיף לגלות מישהו שלא מכיר מלחין שאתה נורא אוהב. אז השמעתי לה קצת ממנו והלסט נשמטה לה. אחרי זמן מה היא יצרה איתי קשר וסיפרה שהיא שומעת אותו הרבה. אז אמרתי: "יאללה בואי ננגן ארוו פרט גם בקונצרט", ובחרנו כמה יצירות שנורא אהבנו.

ליצירה הראשונה קוראים Für Anna Maria. זוהי יצירה קטנטונת. אני קורא ליצירות מהסוג הזה סוכריות. אלה יצירות של 2 דקות ומטה. אלה הן סוכריות כי כאילו זו לא מנה. אתה לא אוכל את זה כדי להיות שבע, אתה מקשיב לזה כדי לנקות את האוזן. ארוו פרט הוא מלחין מודרני ולמרות שהיצירות שאנחנו ננגן הן מאוד פשוטות וקלאסיות, הן בכל זאת מודרניות ומיוחדות. איך עושים את זה? צריך להקשיב ליצירות שלו ואת זה אנחנו מציעים בקונצרט שלנו.

ליצירה השנייה של פרט קוראים 'ווריאציות להחלמתה של ארינושקה', והיא יצירה מיוחדת מאוד. זה ליין מסויים בלה מינור, ארפג'ים מלמעלה עד למטה, וכל פעם שהוא חוזר על זה מתוספים קולות. זה היה מאוד אינטואיטיבי להפוך את זה לשני כלים.

ליצירה השלישית שלו קוראים 'מזמור לעיר דגולה' לשני פסנתרים. גם זו יצירה שהיא שיא הפשטות, ובגלל שהיא לשני פסנתרים התבקש ממש להעביר אותה לוויברפון ונבל. אנחנו מנגנים אותה ונגנבים מכמה שזה בול. אני חושב שהן מתכתבות די יפה עם היצירה שכתבתי ושאותה ננגן בקונצרט. כלומר, זה הכול באותו יקום צלילי, זה טונאלי אבל כן מנסה איכשהו להיות מודרני, לפחות בסאונד, ומנצל את היופי של כל כלי. אני חושב שלפחות בשתיים מהיצירות הצלחנו להוציא עיבוד שנותן הרבה ערך מוסף לגירסה של הפסנתר, וזה היה כיף טהור. קרוליין אשתי אמרה שפשוט ניגנו וצחקנו באותו הזמן, פשוט נגנבנו על כמה שזה טוב ופועל טוב.

תגיד כמה מילים על קרוליין

את בת הזוג שלי, קרוליין פרימן, פגשתי בקמבודיה כשהייתי בטיול במזרח. בשוודיה, שבה היא גדלה היא הייתה מנהלת במה בתיאטרון במשך שנים. קרוליין היא אומנית כפיים. היא עוסקת בשיפוץ ובשחזור רהיטים וחפצים והיא גם המומחית הטכנית שלי. היא מרכיבה את הוויברפון, מתקנת אותו ואחראית לכל הלוגיסטיקה. היא עוזרת לי מאוד. תמיד באה להופעות ומאוד מעורבת. למשל, את היצירה הזאת לא ידעתי איך לסיים אז כתבתי שבעה סיומים שונים וניגנתי לה והיא בחרה את הסיום וקיבלה אפילו קרדיט על הקומפוזיציה.

משהו אחרון להגיד?

אני רוצה להגיד למי שעדיין לא שמע את ארוו פרט מנוגן על וויברפון ונבל שיש לו בהחלט סיבה טובה לבוא לקונצרט, ומשם זה רק יכול להשתפר. אבל השילוב שלנו יצא מעבר לכל ציפייה, וזה כיף ונשמע לי מדהים.