בואו להכיר את שיר רוזן שתשתתף בקונצרט הראשון של "הנבל במרכז"

אז

אז.. רגע אני צריכה לעשות קול יפה להקלטה?

לא שיר, אמרתי לך שאני מפרסם את זה בבלוג

-צוחקת-

הולך להיות מצחיק. ספרי לי באיזו הופעה הכי סבלת ולמה?

-שוב צוחקת-

ההופעה שהכי סבלתי בה הייתה כששיחקתי את ברטה מהאופרה "הספר מסביליה" של רוסיני בפילדלפיה – תוודא בספר מסיביליה שיש את הדמות ברטה לפני שאתה מפרסם בבקשה.

-צוחקת-

אני אבדוק

זאת הדמות של העוזרת. ביקשו ממני שאגלם דמות שכל הזמן אוכלת תפוחים על הבמה, דמות שהיא קצת שובבה, אתה יודע, רוכבת על המטאטא שלה וכל מיני דברים כאלה, ואיכשהו אני עם כל ההתרגשות של התפקיד על הבמה וכל האנדרנלין מצאתי את עצמי גם עם המטאטא וגם עם התפוח בפה, לא השילוב הכי מוצלח- ובום… שברתי לעצמי שן. והייתי צריכה להמשיך לשיר את האריה (Aria) שלי על האיש הזקן:

                      איזה אדם זקן וחשוד זה! – !Che vecchio sospettoso
.               קדימה, לך ואל תחזור בחיים! – !Vada pure e ci stia finché crepa

ואני, תוך כדי האריה, מרגישה שאני לועסת משהו שהוא כבר לא התפוח בפה, ואני אומרת לעצמי: "לבלוע? לא לבלוע?” הקהל מולי ואני שרה, והמוסיקה מתחתי, ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, אבל אני עם חיוך ועם שן שבורה עד סוף ההופעה…

וואו סיפור רציני

זה היה מקרה אחד, והיה עוד מקרה בהופעה אחרת. זאת הייתה האופרה Il viaggio a Reims (המסע לריימס) גם של רוסיני – תבדוק שזה באמת של רוסיני – סתם!

בסוף האופרה יש סצינה שכל השחקנים מרימים כוסות שמפניה. לנו בדרך כלל מוזגים איזשהו גזוז, אבל חברים שלי מזגו לי שמפניה אמיתית, והם יודעים שאני לא שותה אלכוהול. ותוך כדי אני כבר מרגישה שהעולם מתחיל להסתובב לי ימינה ושמאלה… קצת סבלתי מזה אבל זה היה בהחלט מצחיק. ולמזלם –שהם לא קיבלו מכות בטוסיק – שזה היה בסוף האופרה אז היה לי את הזמן להתגבר על ההנגאובר.

יש איזשהו רפרטואר שאת מרגישה הכי קרובה אליו?

המילה הראשונה שקפצה לי לראש זה פוצ'יני. ובעצם כל הבל קאנטו (Bel Canto). 

תסבירי לנו מה זה בל קאנטו

אני אסביר. –מסתכלת על הטלפון– בל קאנטו בעברית זה שירה יפה (מאיטלקית). זו היא טכניקת שירה שהתפתחה באיטליה. והסיבה להתפתחות של הטכניקה הזאת בעיקר באיטליה קשורה לשפה האיטלקית שהתנועות והעיצורים קשורים יחד וככה השפה זורמת בחופשיות על הלשון.

תודה רבה לוויקיפדיה

טכניקת שירה בקיצור.

שיר בתפקיד מימי מתוך האופרה לה בוהם מאת פוצ'יני:

https://youtu.be/rcclRjbT3dk

ספרי לי למה בחרת לשיר?

למה בחרתי? אני לא חושבת שבחרתי אני חושבת שזה נבחר בשבילי בעיקר.

על ידי מי?

אתה יכול לקרוא לו באיזה שם שאתה רוצה אבל אני קוראת לו אלוהים.

למה בחרתי להמשיך עם הבחירה שלו? כי הבנתי, פשוטו של משמעו, שזה גם הדבר שאני הכי אוהבת וגם הדבר שאני לא יכולה בלעדיו.

מתי התחלת לשיר?

תמיד שרתי, גם השם שלי מגדיר את זה. תמיד הייתי שרה בתור ילדה. בבית הייתי עושה הופעות בסלון להורים.

ומתי זה התחיל להיות באופן מקצועי?

כשזה כבר בער לי. בגיל 13 בערך התחלתי ללמוד עם מורה לפיתוח קול, אז התקבלתי לתיכון תלמה–ילין, שנה אחרי–כן החלטנו לעבור לארצות הברית ושם זה קיבל תפנית מקצועית שהובילה אותי לאיפה שאני היום.

מה הזיכרון מהמוסיקלי הכי מוקדם שלך? משהו שנחרט לך 

סבא שלי זכרונו לברכה.

כשהייתי קטנה שרתי המון בבית, אבל אמא שלי הייתה סוגרת את הדלת לשירה שלי, פיגורטיבית וליטרלית, ואני לא הבנתי למה. הייתי ממשיכה לשיר. אני זוכרת שכדי לא להשבר, הייתי נעמדת מול המראה ומחייכת. תהיתי למה היא עושה את זה אבל לא הבנתי. כשהייתי בת עשר סבא שלי התעוור מסכרת. אני זוכרת שבאתי מולו וקודם כל ווידאתי שהוא באמת עיוור. ישבתי מולו, הוא ישב על הכיסא גלגלים, ועשיתי פרצופים כדי לוודא שהוא לא עובד על כולנו. כשראיתי שהוא באמת לא רואה אותי, משהו בי השתחרר והתחלתי לבכות.

אני זוכרת שהוא שאל אותי: "למה את בוכה ילדה?”ולא עניתי. שאלתי אותו אחרי כמה שניות איך הוא ידע שבכיתי, ואז הוא אמר לי: "אמנם אני עיוור, אבל אני רואה". הוא שאל האם זה בגלל אמא שלי. שאלתי אותו: "מה זאת אומרת?” ואז הוא אמר: "אני אספר לך סיפור אבל לפני שאני אספר לך– תשירי לי.” זה הזיכרון המוסיקלי הראשון שלי – שעמדתי ושרתי מולו.

מה שרת לו?

שרתי לו "שמור על העולם" של דוד ד'אור. עוד לא ידעתי מה זו אריה.

סבא התחיל לבכות, ותוך כדי הבכי הרגשתי שהוא מכה על חטא. הוא סיפר לי שאמא שלי רצתה להיות זמרת, וכשהיא הגיעה אליו עם הרצון הזה בגיל 16הוא אמר לה: "לא יקום ולא יהיה" ושלא עושים מזה מקצוע. ואז היא חזרה אליו בגיל 18 ואמרה לו: "אבל אבא זה מה שאני רוצה לעשות, אני רוצה להיות זמרת.” הוא סגר את הדלת ואמר לה: "כאן זה נגמר. את לא מגיעה אלי יותר עם הדבר הזה. זמרת – את לא תהיי, לא בבית שלי.”

והנה מולי הוא בוכה, והרגשתי שהוא מצטער על זה. האינסטינקט שלי היה לחבק אותו, אבל לא יכולתי כי משהו בי כעס על זה שהוא עצר מאמא את החלום. ואז דברים התבהרו לי. זה הרגע שהחלטתי שאני מגשימה לאמא את החלום וזה הופך להיות המטרה שלי. שם הצבתי לעצמי את המטרה, מול סבא. ובשנים האלה, עד שעברתי לארצות הברית, הייתי שרה לו. ובגלל שהוא היה עיוור הוא היה מספר לי את הצבעים שהוא רואה מתוך המוסיקה, דרך השירה שלי. הוא היה המורה לפיתוח קול הראשון שלי, כשהוא בעצם לא ידע דבר על מוסיקה, אבל היה לו עולם שלם של צבעים שעזר לי לפנות אל מוסיקה, ומוסיקה קלאסית בפרט בדרך אחרת.  כי באותה תקופה כשרק התחלתי להחשף למוסיקה קלאסית, זה עזר לי ללמוד אותה מתוך צבעים ולא מתוך תווים, כי לא ידעתי לקרוא אז תווים.

הוא היה דמות משמעותית והזיכרון המוסיקלי הראשון שלי.

ואיך אמא שלך כן קיבלה את זה אחר–כך?

בחצי שנה הראשונה אחרי שעברנו לארצות הברית לא למדתי בשום מוסד מוסיקלי (עברנו בשביל השליחות של אבא שלי כמנכ"ל חברת בת של התעשייה האווירית בוושינגטון). כילדה הייתי, ועדיין, עם המון שמחת חיים והמון שובבות, ופתאום האורות כבו לי. אמא שלי ראתה את העצבות שעוטפת אותי כי לא הייתה לי חצי שנה של מוסיקה, וזה היה הרגע שמשהו אצלה התחלף. אז היא אמרה לאבא שלי: "עכשיו אתה לוקח אותה לניו–יורק.”

נסענו לניו–יורק ודפקנו על מפתן הדלת בג'וליארד ( Juilliard ), אבל הם בכלל לא רצו לשמוע אותי כי זה היה אמצע השנה. ואז אבא לקח אותי למהנס (Mannes school of music ) ושם קיבלו אותי לPre-college. זה היה בגיל 15 וחצי. לאחר מכן שמעו בג'וליארד על הישראלית שבמהנס והציעו לי להגיע לאודישן. עשיתי את האודישן והתקבלתי לג'וליארד ואחרי שנה זה התגלגל לקרטיס.

זה היה השלב שאמא שלי נתנה לי את כל תמיכתה. ובהלוויה של סבא שלי  (6 שנים לאחר מכן) היא גם הודתה לו. זה היה בשבילה סגירת מעגל.

כמה מילים על Curtis Institute of Music:  כל התלמידים מקבלים מלגה מלאה, התחרות להתקבל למכון עזה, כיון שלמכון קרטיס יש את שיעור הקבלה הנמוך ביותר מכל קולג' או אוניברסיטה בעולם. קשוח מאוד לא?

כן, מקבלים עד שני זמרים בשנה. לא האמנתי שאני אתקבל. אני זוכרת שישבתי באוטו עם אבא שלי ושמענו דיסקים ישראלים ואחד מהשירים היה "זה הכל או כלום" דייויד ברוזה ("אולי זו פילדלפיה, אולי זה הקיבוץ") ואמרתי לאבא שלי שזה סימן. ואני מאוד מאמינה בסימנים.

תוך כדי ההתכוננות שלחתי את אבא שלי משהו כמו 11 פעמים לסטרבקס להביא לי תה, ועשיתי את תרגילי החימום שלי באחד מחדרי האימונים בקרטיס. היום הזה הרגיש לי מאוד מיוחד. אני זוכרת שהייתי כל כך לחוצה ומתרגשת בעיקר. באודישן שרתי כמה אריות ו"אליפלט" של סשה ארגוב, כי בכל אודישן, לא משנה באיזה מקום בעולם, אני שרה שיר ישראלי. אחרי אחת האריות ששרתי, שאל אותי שאל אותי מייקל אלייסן (Mikael Eliasen ), ראש מחלקת האופרה בקרטיס, האם אני רוצה מים כדי לחכך קצת את הגרון. אבל אני הייתי כל כך בהתרגשות, והייתי שם אבל לא שם, ששאלתי אותו בחזרה: “?No thank you, would you like some”. כולם כמובן צחקו, וזה שבר את הקרח. תרתי משמע.

קיבלתי את הבשורות שהתקבלתי באחד באפריל. בכלל לא ידעתי אם זה בדיחה או לא. דרך אגב, באופן מאוד מצחיק שמונה שנים אחרי זה, בדיוק כשאני מסיימת את הלימודים שם הכרתי את מורן ארוסי – גם באחד באפריל בניו–יורק. האמת שרק עכשיו בראיון הזה אני מקשרת… כנראה יש לי קטע עם האחד באפריל. כנראה שאני מקבלת מתנות גורליות בתאריך הזה. אולי בגיל 90 אני אסתכל אחורה ואני אבין שהכל היה בדיחה.

ספרי לי על התקופה עצמה בקרטיס

לא הייתי יכולה לבקש יותר, זה משהו שאפילו אני לא חלמתי עליו. ואני חולמנית לא קטנה.  עשינו המון הפקות. בערך 6 הפקות בשנה, ולכל הפקה המון הופעות.

המוטו של קרטיס זה Learn by Doing. באמת נתנו לי המון בשנים האחרונות. כל קיץ הייתי במקום אחר בעולם, אם זה באירופה או קנדה. ובאמת בזכות קרטיס הייתה לי את האפשרות ללמוד כמה שיותר רפרטואר ותפקידים. התחלתי כמצו–סופרן וסיימתי כסופרן עם פוטנציאל לסופרן–דרמטי. עשית את כרמן בתחילת דרכי וסיימתי עם מימי מתוך לה בוהם, ועם אופרה שנכתבה על ידי מלחינה שקוראים לה Rene Orth והתפקיד הראשי נכתב בשבילי. האופרה נכתבה בקרטיס ואני מניחה שישמעו עליה עוד הרבה.

איך קוראים לאופרה?

לאופרה קוראים Empty the House

כלומר: יאללה פני פני את הבית

כן זה בכלל מצחיק כי זה גם הסיום שלי.

הנה קטע מתוך האופרה:

https://www.youtube.com/watch?v=G0r1oxrG99s

מה הפדיחה הכי גדולה שהייתה לך על הבמה?

עשיתי אודישן למחזמר בניו–יורק שנקרא Nine, והתפקיד הוא לגלם דמות שנקראת סרגינה. זה תפקיד באנגלית עם מבטא איטלקי. אני בחיים לא שרתי מחזמר, תמיד שרתי אופרה. ובאופרה, אתה יודע, האולמות כל כך גדולים ואנחנו שרים ללא מיקרופונים. ופתאום בחדר האימון נותנים לי את המפלצת הזאת שנקראת מיקרופון, ואני לא יודעת מה לעשות איתה. עכשיו, כל זמר שנותנים לו חדר אימון מתחיל לעשות תרגילי פיתוח קול. ואני נכנסת לחדר וראיתי שהייתה לי שם מראה, ואיזו אישה לא אוהבת מראה? בטח אישה שעומדת לשיר מול אנשים מאוד ידועים וקצת בלחץ. אז נעמדתי מול המראה וכדי לחדד לעצמי קצת את הביטחון, אני צועקת על עצמי במבטא איטלקי:

!You are amazing

You are absolutely beautiful

!You are something else

!Go show them how it's done

וככה הלכתי לאודישן, ובסוף קיבלתי את התפקיד, אבל מה, כולם נעמדו ופה אחד צעקו לי:

!You are amazing

!You are absolutely beautiful

!You are something else

ואז הסתבר לי שהמיקרופון היה ON כל הזמן ולא OFF. מאז כל פעם שאני מקבלת את המפלצת הזאת ליד הדבר הראשון שאני עושה זה לבדוק שזה OFF, כי במשך חודשיים של הופעות כל מה שצעקו לי במסדרונות היה You are amazing! You are absolutely beautiful!

מי הזמר או הזמרת המוערצים עלייך?

או! האינסטינקט הראשוני היה להגיד מריה קאלאס אבל יש המון זמרים שאני מעריכה ומעריצה אצל כל אחד משהו אחר.

אני זוכר שכשהיינו בצבא ושאלתי אותך את אותה השאלה, מיד אמרת לי: מריה קאלאס

כן, יש בה משהו שחורט לי את הלב, אבל בכל זמר יש משהו אחר שאני מעריכה Mirella Freni  Renata Tebaldi, Angela Gheorghiu לכל אחד מהם יש פרמטר אחר שאני מאוד מתחברת אליו.

אופרה זה בעצם תיאטרון מוסיקלי, את צריכה לשיר ולשחק. את יכולה להגיד לי לפי דעתך מהם היחסים בין שירה למשחק באופרה? את למדת משחק?

אופרה זאת עבודת אומנות, ובתוכה יש שילוב של משחק ושל שירה, אבל אני מאוד לא אוהבת את המילה משחק, מה שמחזיר אותי למריה קאלאס – כי זאת גם הייתה המילה השנואה עליה. אני חושבת שעל הבמה אני מרגישה את הדמות, לא משחקת אותה. ואני חושבת שאם נקח את המונח משחק מול שירה, אז במונחים של העולם אני יותר שחקנית מאשר זמרת. במונחים שלי אני יותר מרגישה את הדמות מאשר שרה אותה. זאת אומרת, זה בא באופן שהוא יותר טבעי מאשר שירה בכלל.

זה מזכיר לי את שיטת סטניסלבסקי. השיטה שלו בנויה על איך לגרום לשחקן להרגיש את הדמות ולא להשתמש באמצעים “מזוייפים” כדי להראות את המצב הרגשי של הדמות. במקום לפרט מה צריך שחקן לעשות כדי לגלם דמות שחווה אכזבה למשל, השחקן צריך להעלות אצלו חוויה של אכזבה שהיא עדיין כואבת לו. ובשביל זה הם משתמשים בכל מיני טכניקות כמו זכרון חושים וכדומה.

אז הוא בעצם לא לימד משחק הוא פסיכולוג.

סוג של.

זה נותן לך עזרה להתחבר לעצמך. אלו דברים שאני יכולה להגיד לך שאצל חלק מהאנשים זה טבעי. אני צריכה יותר ללמוד לשיר נכון מאשר ללמוד להרגיש כי מבחינת הרגש זה קיים. זה כבר אצלי. גם קרטיס לדוגמה לא מאמין בלימודי משחק. במשך כל שמונה השנים שלמדתי שם לא הייתה לנו כיתת משחק אחת, ועשינו המון הפקות. מייקל אלייסן, מי שמלהק ומקבל את הזמרים לתוכנית, בוחר את אלו שלדעתו מרגישים באופן *טבעי*, בדיוק כמו שאתה אומר, הוא בוחר את אלה שהוא יצטרך לספק להם טכניקות שירה ושפות ולא טכניקות משחק.

נושא מעניין! מה את עושה חוץ ממומסיקה?

אני אוהב להיות עם המשפחה, אני אוהבת לעשות סקי, אני אוהבת לשחות, אני מאוד אוהבת להיות עם ילדים!

את אוהבת לשחות? איזה סגנונות את שוחה? חתירה? גב?

אני שוחה את הכל אבל אני בעיקר טובעת. אני אוהבת להיות הרבה בחברת ילדים, זה אושר גדול בשבילי, ואני בעיקר מתחתנת בימים האלה עם בחיר ליבי – מורן.

מזל טוב! ואני מנגן בחתונה שלך!

נכון!

ואם לא היית מוסיקאית מה היית עושה?

הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שהייתי הולכת להיות רופאה, רופאת ילדים בפרט.

זה פספוס, הייתי רוצה להיות ילד שאת הרופאה שלו! אבל אי אפשר הכל…

כן, אבל אפשר לחלום על הכל אתה יודע.

מה את חושבת על העתיד של האופרה או העתיד של המוסיקה הקלאסית? לאן זה הולך? בתור מישהי שמופיעה בבתי אופרה מה את רואה? שיש יותר קהל? פחות קהל?

מה אני רואה או מה אני רוצה לראות?

מה את רואה, מה רוצה לראות

אתה יודע, אני גם רואה וגם רוצה לראות שהולך להיות יותר קהל. אני חושבת שאופרה זה לא משהו שאי פעם יהיה מת, זאת אומרת, יש אנשים שהתהילה שלהם מגיעה אחרי שהם מתים, כמו רוב המלחינים שאותם אנחנו מבצעים, ואני חושבת שמה שיפה בתהילה מהסוג הזה זה שהיא תהילה שאף פעם לא מתה בעצמה, ולכן אני חושבת שזה תמיד ימשיך לחיות מסביבנו.

מה הדבר הבא מבחינתך?

אחרי החתונה מורן ואני נוסעים. החלטנו לקחת שתי מזוודות ולעבור לאוסטרליה כי אנחנו רוצים חוויה חדשה משותפת. אנחנו כרגע לא רוצים לחזור לארצות הברית, אנחנו רוצים קצת את החום האוסטרלי ואנחנו מקווים ששנינו נמצא ונמצא את עצמינו. אם לא, כנראה שנעבור קרוב יותר לארץ – לאירופה.

יש לך איזשהו רצון לחזור בסופו של דבר לארץ?

בוודאי חד משמעית.

אז אני מקווה שתעשי לך שם גדול בעולם, ושזה יקרה מהר ואז תחזרי אלינו לארץ.

בעזרת השם.

ולסיום הנה קטע קטן מתוך האופרה "דרכו של הולל" מאת סטרווינסקי, שיר בתפקיד בבה הטורכית:

https://youtu.be/hKRPwuRm3yw