בואו להכיר את אביגיל לוזנאנו שתשתתף בקונצרט "פרחי נבל"

למה בחרת לנגן בנבל?

האמת שזה סיפור מצחיק, התחלתי לנגן בפסנתר כשהייתי בת 4 בטרום כלי בשטריקר בבניין הישן. ניגנתי שם שנתיים ואז היה מן יום פתוח לכלים ופשוט פגשתי את מריאנה במסדרון – אפילו לא הלכתי לחפש נבל, פשוט פגשתי אותה במסדרון ושאלתי אותה מה היא מלמדת. היא אמרה שהיא מורה לנבל, ושאלה אותי אם אני רוצה להכנס לראות. אמרתי שכן ומאז אני מנגנת בנבל, זה היה בכיתה ב'.

אז מריאנה היא זאת שמשכה אותך לא הנבל

כן, האמת שזה ממש מצחיק, זה מה שאני זוכרת.

לא מזמן זכית בתחרות הנבל הישראלית, ספרי לי איך את מרגישה אחרי הזכייה

זה היה נורא נחמד כי קיבלתי הרבה תמיכה והערכה בבית הספר. אני לומדת בתלמה ילין, ואצלינו בבית הספר כל מי שזוכה באיזושהי תחרות זו גאווה אינסופית. בחנוכה היו המון תחרויות לכל הכלים בארץ ומנהל המגמה פירסם פוסט בפייסבוק לכל אחד מהזוכים והיה מאוד מרגש. גם המון חברים ומורים שלא אמרתי להם שזכיתי אמרו לי "שמעתי שזכית והבאת כבוד לבית הספר".

בכללי אני ממש שמחה. היה לי מאוד כיף, נהנתי לעבוד על התכנית והייתה תחרות מאוד נחמדה, הייתה אווירה כיפית.

ספרי לי על הופעה מצחיקה שהייתה לך

וואי אני לא אשכח את זה. זה היה בכיתה ד', כשהקונסרבטוריון היה בבניין הזמני בבן יהודה. היו אז השמעות באמצע השנה עם קוסטין ואני עליתי וניגנתי סביר, ואז פשוט אני יוצאת ומריאנה אומרת לי "טוב, ניגנת בסדר, אבל פעם הבאה רק בלי המסטיק". היא אמרה לי שלעסתי לאורך כל הזמן שניגנתי ואמרה שזה לא מתאים.

והיא לא הפסיקה אותך באמצע?

לא, פשוט לעסתי במשך עשר דקות, תוך כדי נגינה.

את לומדת אצל מריאנה שוורצברט. ספרי לי מה הקשר שלך איתה, איך השיעורים שלכן מתנהלים?

או–ווה או–ווה. קודם כל אני בת יחידה, והקשר שלי עם ההורים שלי הוא מאוד מיוחד וללא ספק היא ההורה השלישי. אני לא יודעת איך להסביר את זה, היא מן הפסיכולוגית שלי, דודה שלי, אמא שלי, אחות,חברה ובאותו הזמן גם הבן אדם הכי מפחיד שאני מכירה. כי תמיד צריך להרשים את מריאנה ותמיד צריך להיות פיקס–פוקס. אני נפתחת בקלות, אבל היא יודעת לקרוא אותי כמו שלא הרבה אנשים יודעים. היא פשוט רואה לפי הנגינה ולפי כל מיני דברים שאני עושה איך אני מרגישה באותו הרגע או על מה אני חושבת וזה מטורף כאילו יש לה מן כוחות כאלה. זה בגלל שהיא מכירה אותי כל כך הרבה שנים אני בטוחה. גם כל התלמידים שלה – כל אחד מאיתנו שונה לחלוטין, והיא יודעת לדבר לכל אחד, לכל אחד מאיתנו יש קשר מיוחד עם מריאנה. אני אגיד לך את האמת מה שהחזיק אותי בלימודי הנגינה בנבל זו מריאנה. בכיתה ו' הייתי על סף פרישה באופן קיצוני. אמרתי לעצמי "די אני לא רוצה לנגן בכלל, מריאנה רוצה שאני אתאמן ואני שונאת להתאמן, אני עצלנית, לא כיף לי". אבל נורא אהבתי את מריאנה אז המשכתי, ואז עליתי לכיתה ז ' ונכנסתי למגמת מוזיקה בעירוני א' והתחלתי פתאום לקלוט שאני אשכרה מתחילה לעשות מוזיקה, ואז בכיתה ט' התאהבתי בכלי ולא עזבתי אותו. בכלל, שנה שעברה, מהרגע שעברתי לתלמה, מריאנה עשתה לי איזה סוויץ' במוח. התחלתי לראות מוזיקה באופן שונה לחלוטין. עברתי כל כך הרבה דברים, אני איתה 11 שנה, תחשוב על זה – מה קורה ב11 שנה. היא באמת הבן אדם שמכיר אותי הכי טוב אחרי ההורים שלי. אני בטוחה שיהיו הרבה דברים שיהיה לי קל יותר לדבר איתה מאשר עם ההורים שלי. כשסיימתי יסודי, שאלו אותי "מי הדמות שלך לחיקוי?" רשמתי "מריאנה, המורה שלי לנבל".

אמנם בגלל שאנחנו מנגנים על נבל שזה כלי לא כזה קונבנציונאלי ואין יותר מידי מורים לנבל בארץ, חברים שלי שמנגנים על כלים שונים מספרים לי שהם עברו שני מורים, שלושה מורים, שהם מתחילים עכשיו עם המורה החדש שלהם, ואני חושבת לעצמי, איך אפשר לעבור מורה לנגינה, זה הזוי לחשוב על זה. אני נמצאת עם אותה מורה 11 שנה, כשעברתי כלי עברתי מורה, אבל מסתבר שזה משהו שכיח שעוברים מורים.

עם איזה מלחין היית יושבת לקפה (אם את שותה קפה בכלל)

אווו… אני שותה קפה למרות שאני מעדיפה תה. ללא ספק מוריס רוול. ואם הוא לא פנוי, קלוד דביסי. ואם גם הוא לא פנוי אז גבריאל פורה, והאחרון צ'ייקובסקי. כל אלה שכתבו מלא לנבל, כי הם פינקו. דרך אגב, אני לא אוהבת את הקונצ'רטו של מוצרט לנבל וחליל.

את יודעת שגם הוא לא אהב נבל, וגם לא חליל

אני בטוחה. אבל אין ספק שהמלחין שהכי הייתי רוצה לפגוש הוא רוול.

למה?

קודם כל אני מתה על המוסיקה שלו. היצירה האהובה עלי שלו היא הבלט של דפניס וכלואה. ויש שם איזשהו חלק שקוראים לו lever du jour (זריחה) יש שם חלק של התעוררות כזאת שאתה שומע המון חלילים והכל מתעורר לחיים וכל פעם שאני שומעת את זה אני מתמוגגת. ואני פשוט הייתי רוצה להגיד לו כמה שהוא גאון, וגם על עצם זה שהוא כתב מלא מוסיקה תזמורתית וקאמרית לנבל, ואני רוצה להגיד לו שהקונצ'רטו שלו לפסנתר הוא גאוני, ובכללי שהוא מדהים, ושאני אוהבת מאוד את המוסיקה שלו ושהוא אדם מיוחד. ושהוא יכול לכתוב קונצ'רטו לפסנתר ביד שמאל, רק יד שמאל, וזה יצא גאוני. זה מה שהייתי אומרת לו בישיבת קפה שלנו.

Lever du jour, זריחה מאת מוריס רוול

ננסה לארגן משהו.
ושאלה אחרונה – על מה את חולמת?

בוא נגיד שהחלום הכי גדול שלי זה… הייתי בהרבה אולמות בחיים שלי והאולם שהכי נהנתי להיות בו זה ללא ספק הקרניגי הול בניו יורק. אמרתי לעצמי שיום אחד אני חייבת להגיע לנגן, לתת את הקונצרט של החיים שלי שם ואז אני יכולה לפרוש מנגינה. זה יכול לקרות עוד 40 שנה וזה יכול לקרות בעוד 10 שנים וזה יכול לא לקרות בכלל. אני מאוד לא צפויה בדברים האלה, אני לא יודעת.

כרגע הייתי רוצה להתמקד בעתיד הקרוב שלי. דוגרי, אני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך בתור נגנית במסלול הזה שמריאנה תמיד מכוונת, אבל אני יודעת שהמוסיקה היא חלק בלתי נפרד ממני ואני אוהבת את זה וזה דבר מדהים בעיניי. אני מאוד אוהבת חינוך, והייתי רוצה לשלב מוסיקה עם חינוך או משהו שקשור לחברה. אני רוצה לקבל מוזיקאי מצטיין ועם זאת לעשות שירות משמעותי בצה"ל. למשל הפרוייקט "סולמות", שזה ממש חלום שלי לעשות, שחיילים עוזרים לילדים להתאמן בכלים שלהם. אני חולה על ילדים, אני עדיין בצופים, איכשהו הצלחתי לעשות את זה מבלי שמריאנה תערוף את ראשי. הדרכתי בכיתה י' וי"א והשנה הייתי צריכה להיות אחראית על מדריכים אבל לא היה לי זמן לעשות את זה. אני אוהבת הדרכה והתלבטתי אם לעשות גם שנת שירות. מאוד אכפת לי מאנשים ומילדים, ואני מאוד אופטימית לגבי זה שאני יכולה לעשות מלא שינויים ולעשות טוב, אז החלום שלי זה שיהיה טוב בכללי ושנהיה שמחים וזהו.

ולסיום, קטע קטן בביצוע אביגיל: