בואו להכיר את גיא מינטוס שישתתף בקונצרט הראשון של "הנבל במרכז"

נתחיל ישר ולעניין: אתה מאמין באלהים?

כן.

מה זה בשבילך? מה זה אומר?

אלהים זה הכח העליון. אלהים זה כל הדברים בעולם שאין לנו שליטה עליהם. זה איפה שהיכולת שלנו נגמרת ומתחילה יכולת של כוח אחר שאנחנו לא יודעים עליו. זאת אומרת, כל הידע של האדם, המדע והמחקר יכולים להביא אותנו רק עד נקודה מסויימת ומעבר לזה זה גדול מאיתנו, וזה… It's humbling, זה נותן לך פרספקטיבה. הרי אנחנו חיים את החיים באיזו אינטנסיביות כזאת, אתה יודע, חיים מיום ליום, ועושים ועובדים נורא קשה, ונורא רוצים, ונורא קשורים לרצוונות שלנו וליעדים ולמטרות שלנו, ולכן חשוב – To keep you humble. לשמור על המודעות הזאת שלא הכל בידיים שלך – ואל תהיה גאוותן. זה לא רק אתה. זאת אומרת, זה שיתוף פעולה של אלפי גורמים שהדבר היחיד שיכול לגרום לכולם לפעול בכזה תזמון מושלם זה משהו שהוא מעבר ואני מאמין בזה.

איך התחלת לנגן ג'אז?

האמת שהתברכתי בהורים שתמיד תמכו בי, לא משנה באיזה כיוון רציתי ללכת. אם זה היה להפוך לפאוור ריינג'ר, אם זה היה פיטר פן, אם זה היה דמות מאיזשהו סרט, למשל, הצייד מפטר והזאב… הם הלכו איתי עם זה עד הסוף. מתישהו זה היה כדור סל ובאיזשהו שלב זה היה גם מוסיקה. זה התחיל מזה שרציתי ללמוד איזה שיר שהיה ברדיו, ואמא שלי עזרה לי למצוא את התווים של ההתחלה שלו, ואז כל פעם שראיתי קלידים ניגנתי את זה. עד שהם התחרפנו. ואז היא לימדה אותי את ההמשך, ואחר כך כבר רציתי ללמוד, אז שלחו אותי לשעורים, לאו דווקא קלאסי או ג'אז, פשוט מוסיקה. השירים הראשונים היו אובלדי אובלדה, Yesterday, Let It Be ומשם זה התפתח לכל מיני כיוונים. רציתי לנגן בגיטרה חשמלית רציתי לנגן רוק, ואיכשהו הגעתי לג'אז דרך Round Midnight של תלוניוס מונק. בזכותו בעצם נכספתי אל כל העולם הזה. לאחר מכן התחלתי ללמוד בתלמה ילין והתמזל מזלי לפגוש את עמית גולן וללמוד איתו. הוא היה מורה אגדי שלצערי נפטר לפני כמה שנים. הוא האיש הראשון שהכניס אותי ממש לעניינים.

אני שומע אצלך במוסיקה משהו שאנחנו קוראים לו בעולם הקלאסי "נוף אקוסטי" – כל מיני השפעות של מוסיקה ערבית, מקאמים.

כן נכון, זה בא מתוך סקרנות ואהבה עזה לצלילים האלה.

גדלת על המוסיקה הזאת?

כן ולא. גדלתי בבית ישראלי מודרני. אחד הדיסקים הראשונים שהיו לי הוא של להקת השמחות. הייתי מקשיב לזה, והייתה לי דרבוקה קטנה, והייתי מקשקש עליה קצת. היה לי גם דיסק של אייל גולן, וגם דיסק של להקת רוק, ואז אבא שלי הביא לי דיסק של אוסקר פיטרסון שזה כבר ג'אז. אז תמיד היו כל מיני דברים בסביבה וגם ככל שאתה גדל אתה מבין שזה חלק מההסטוריה שלך. שתי הסבתות שלי עלו מעירק, סבא שלי עלה ממרוקו ויש לי עוד סבא שעלה מפולין. אז בין אם אתה במגע ישיר עם התרבויות האלה של המזרח התיכון או בין אם לא זה איפשהו חלק מהתודעה שלך למרות שבארץ הם לאו דווקא תרבויות שהביאו אותן לפרונט או שנתנו להן מקום של כבוד, כמו שלומדים מוסיקה קלאסית למשל. לא היו מוסדות בארץ שאפשר ללמוד מוסיקה קלאסית שהיא לא מערבית. רק עכשיו זה מתחיל, וזה דבר יפה.

יש מחלקה למוסיקה מזרחית באקדמיה למוסיקה בירושלים.

ויש בית ספר חדש בצפת שנקרא מקאמאת. זה משהו שלא תמיד היה בתרפריט, אבל אני חושב שלאט לאט זה דווקא מה שגרם לי לחפש אותו יותר. כי הבנתי שיש פה משהו שהוא מדהים שאנחנו לא חשופים אליו בצורה מלאה. אנחנו גם לא יכולים לברוח מזה כי אנחנו חיים במדינת ישראל, וזה חלק מהתרבות שלנו, וזה נמצא שם בכל מיני צורות. גם אם נשים את זה בצד זה תמיד יעלה. והנה, עובדה שהמוסיקה הכי פופולרית היום בישראל היא מוסיקה מזרחית. שזה בעצם פופ, זה לא מוסיקה מזרחית קלאסית, זה דיי רחוק. אבל אז אני חושב שהשילוב הזה של לגדול בתוך זה ולחשוב על הזהות שלי, על השורשים שלי ועל איפה אני עומד בתוך זה, בהחלט עורר בי את הסקרנות ללמוד את המוסיקה הזאת בצורה הכי רצינית שיכולתי: אם זה אומר ללכת להופעות של הרכבים שמנגנים את המוסיקה הזאת וללמוד כל קטע, אם זה לקחת שיעורים פרטיים עם הראל שחל שהוא מאסטר של קלרינט תורכי, אם זה לנסוע לאיסטנבול. הייתי שם הרבה פעמים, וגם לקחתי שיעורים עם אנשים שם, ויצא לי לנגן עם אנשים ברחוב ובחנויות מוסיקה. זה לא משנה איפה, העיקר לספוג את זה.

כמו שאתה שומע, אני התמקדתי בהתחלה במקאם התורכי כי הרגשתי שאני לא רוצה להתפזר. ואולי גם כי תורכיה זאת מדינה שיחסית יותר קל לנסוע לשם. ולאט לאט יצא לי לעבוד עם מאסטרים גם מתורכיה וגם מאיראן, מאזרבייג'אן, ממרוקו ומעיראק, ומכל מיני מדינות וארצות, וזו הרגשה מדהימה כי אתה רואה שלמוסיקה שלנו יש כל כך הרבה במשותף עם העמים האלה וזה נורא כיף לחוות את זה דרך המוזיקה. זה נורא טבעי. לא מזמן ניגנתי בברלין עם נגן נאי מדהים שקוראים לו מוחמד פיטייאן שהוא במקור מחלב, שזאת העיר הסורית שאנחנו שומעים עליה לצערי הרבה בחדשות לאחרונה. נפגשנו והיינו כמו אחים: קראנו אחד לשני 'חביבי'. היה חיבור מיידי, כי באמת אנחנו באים מתרבות מאוד דומה.

בוא נדבר קצת על היצירה שכתבת במיוחד לקונצרט: Prayer איך התחלת לכתוב את היצירה הזאת?

הייתי באמצע סיבוב הופעות במידווסט בארה"ב בעיר טולדו, באוהיו, ונשארתי אצל זוג מאוד חמוד שאירחו אותי. יש להם בית מחוץ לעיר, קרוב לטבע. היו לי כמה ימים חופשיים כי זה היה בזמן של הבחירות בארה"ב אז עשיתי הרבה הליכות, וטיילתי, וראיתי הרבה טבע ואיילים וחיות אחרות ושלכת מדהימה. וחשבתי. לרוב אני חושב על מה אני רוצה להעביר ביצירה. לפעמים זה ממש מיתרגם למילים, ולפעמים לא. במקרה של היצירה הזאת זה ממש היתרגם למילים. אני חושב שהושפעתי מכל מה שקורה בעולם. הייתי הרבה בדרכים, ביקרתי בכל מיני מקומות מוכרים יותר, מוכרים פחות. וכל הזמן אני נורא חושב על למצוא איזשהו פוקוס או חיבור עם איזשהו מקום שישמור אותי בתלם, שישמור אותי מחובר לדברים שאני צריך להיות מחובר אליהם. ומכאן זה בא. המקום הזה של תפילה זה מקום שהוא מאוד מושרש אצלי. אני לא בן אדם דתי, אני לא מתפלל שלוש פעמים ביום בצורה מסויימת או בנוסח מסויים. אני מתפלל כשאני מרגיש את הצורך הזה. אני עושה את זה בסגנון שלי, בדרך שלי, אבל זה משהו מאוד טהור ומאוד מלא בכוונה. ואישית, הוא מאוד עוזר לי.

חשבתי שזה יכול להיות מעניין לחלוק את זה ביצירה. זה כבר שינוי מאוד גדול בפרספקטיבות, כי תפילה זה משהו מאוד אינטימי בינך לבין השמיים, או איזה כוח שאתה מכוון אליו. פתאום ביצירה מוסיקלית זה בן–אדם שהוא נושא את התפילה אבל זה גם הצגה, כי יש פה קהל, ואז פתאום המימדים משתנים. חלק מהרעיון של היצירה זה לבחון את המפגש הזה. כל אחד שיהיה בקהל יתחבר ליצירה מכיוון אחר. חלק יקחו את זה כמיצג מסויים, לחלק זה יהיה ממש תפילה. הם ממש יתפללו איתך. זו ההתחלה של היצירה, ומשם אני מתחיל לחשוב על כל מיני טקסטורות וכל מיני צבעים שאני שומע בנבל. ואז אני מחבר אותם למילים. גם לא ממש כתבתי טקסט, כתבתי משפטים זרוקים במחברת וכל מיני מרקמים שנראים כמו ממש מופשטים: קווים ונקודות. ואחר כך ישבתי וסידרתי את הטקסט לארבעה בתים שכל אחד מתמקד במשהו אחר. ולאחר מכן התחלתי לכתוב את המוסיקה.

זה התחיל בטולדו, וזה המשיך בברלין, אחר כך כתבתי הרבה מהתווים בניו–יורק, ואז עשינו סשנים דרך הסקייפ כשהייתי בשוויץ, ואחר כך סיימתי את היצירה במינכן. אז היא טיילה איתי דיי הרבה, וזה בדיוק מראה לך כמה חשובה התפילה או בכלל – משהו שהוא קבוע. כי גם אם אתה לא מטייל כל הזמן, בחיים, כל יום יש לך משהו אחר, ואת החיבור אתה יכול ליצור בעזרת תפילה או מדיטציה או כל שם שאתה יכול לקרוא לזה. ההתכנסות, ההתכווננות של המחשבה, של כל הגוף, אני מוצא אותה מאוד בעלת ערך וחשובה.

ויש עוד משהו שרציתי לחלוק דרך היצירה הזאת. זו מין יצירה שהיא מרפאת. יש לה את היכולת והכוונה לרפא את מי שמנגן אותה ומי שמקשיב לה. היא כאילו לוקחת אותך לאיזשהו מסע פנימי שבו יש כל מיני חוויות ורגשות, ואיזשהו תהליך קורה. ובסוף הוא מזכך. כי בסוף מה המהות של התפילה? להגיד תודה. תודה על מה שיש. לא משנה באיזה מצב אנחנו – תודה על מה שיש. אילחם דולילה כמו שאומרים המוסלמים. תודה – כמה שקשה. ויש בזה שיעור גדול בעיניי.

האם יש משהו שאתה חושב עליו כשאתה מאלתר? כי כשאני שומע אותך מאלתר זה מציף לי את הדמיון. פתאום דברים עולים, כאילו אתה אתה לא מנגן תווים אתה מעביר משהו

האלתור בעצם זה אותו תהליך של הקומפוזיציה, של הכתיבה, רק שהוא קורה בזמן אמת. בקומפוזיציה יש לך זמן לקחת הליכה, לשתות משהו, לחשוב. באילתור הכל קורה בלייב. קשה להגיד שיש לי איזו תמונה מאוד ספציפית בראש, אבל הדמיון שלי עובד על תדרים. אני חושב שהדבר המשפיע ביותר על הבחירות שלי באלתור, או כשאני מנגן, זה הסיטואציה שאני נמצא בה והאנרגיה שאני מרגיש. זה ממש יקבע את האורך, את התוכן, את הדינמיקה ואת המצלולים. אני משתדל להקשיב לסביבה ולמוסיקה ובדרך כלל התשובות נמצאות שם. וזה מה שאני אוהב שלכל אחד זה יכול להתפרש בצורות שונות ולפתוח דברים שונים. זה הכיף של המוסיקה – שצליל יכול להיות אלף ואחר סיפורים. אני בעצם מספר סיפור. השפה שלי לספר אותו היא יותר מופשטת ברגע שאני ממש מצליח להכנס ל-ZONE.

מה הפרוייקט הבא שלך?

ב9.01.17 יש לי הופעת סולו עם כמה אורחים שהם גם חברים טובים שלי, היינו בתיכון ביחד: תמר שאוקי, שהיא שרה מוסיקה ערבית קלאסית. היא עושה את זה מדהים. היא מופיעה עם כל מיני תזמורות בארץ. ויונתן כהן, סקסופוניסט.

אבל הרעיון של ההופעה זה בעיקר הקרנת בכורה של סרט קצר שיצרתי הקיץ ביחד עם במאי מצ'כיה. הסרט הוא על שיר שלי שנקרא Our Journey Together והשם של הסרט הוא: ?Can You Tell The Difference.

נסענו לכל מיני מקומות בארץ שמגשימים את הרעיון של דו–קיום. היינו בשלושה בתי ספר יסודיים ועוד המון מקומות בבאר שבע, רמלה, אבו גוש וצפת, ובעצם באנו לשם וניגנו לילדים את השיר, עשיתי להם גם הפעלה, השתוללנו קצת, והבמאי תעד את הפעילות. תוך כדי השיר הילדים ציירו ציורים וזה הפך לאנימציות ששמנו בתוך הווידאו. העיקרון הוא שאתה רואה ילדים יהודים, נוצרים ומוסלמים, אתה רואה את כולם מסתכלים על המצלמה, ובאיזשהו שלב כתוב Can you tel the difference? ואתה יודע.. you can't… you really can't זה חלק מהמסר של הפרוייקט הזה.

שאלה אחרונה, איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

בעוד עשר שנים אני אשמח שתהיה לי משפחה.

הרבה מהפוקוס שלי כרגע הולך להופעות. תמיד יש את המיקס הזה של להופיע, להלחין וללמד. כל פעם בצורות שונות. להופיע זה משהו שאני רוצה לעשות אותו יותר אז אני הרבה בסיבובי הופעות כרגע, אבל חשוב לי גם להלחין – אז עבדנו בתקופה האחרונה על Prayer. באפריל אני עובד על יצירה חדשה כחלק מפרוייקט שיתועד על ידי הPBS. צריך כל הזמן למצוא את האיזון וכל פעם אני משתפר בזה. אני רק אומר טפו–טפו–טפו ושרק ימשיך ככה. המטרה שלי היא לגעת באנשים בעזרת המוסיקה. אם זה יהיה הרבה אנשים אז מעולה גם אם זה לא יהיה הרבה אנשים אבל זה יגע בהם – מבחינתי זה מעולה באותה מידה.

אתה כבר נוגע זה מה שבטוח.

תודה רבה! אני מודה על זה בכל יום שיש לי את הזכות הזאת לעשות את מה שאני אוהב, ורק אומר תודה וממשיך לעבוד קשהTo make it happen.

ומשהו לסיום שאני תמיד אוהב להקשיב לו (המוסיקה מתחילה ב-1:05):