בואו להכיר את תמר פרנקל-דמארי שתשתתף בקונצרט "פרחי נבל"

איך התחלת לנגן בנבל?

אני זוכרת שהייתי בת 6, אחות של אחת החברות הכי טובות שלי ניגנה על נבל, והם עשו בבית הספר פרוייקט של סולנים צעירים עם התזמורת קמראטה ירושלים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הכלי. התאהבתי בו, והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני זוכרת את השיחה עם ההורים שלי בדרך הביתה. אמרתי להם שאני רוצה לנגן על נבל, והם שאלו אותי "ואת תתאמני כל יום?” אמרתי להם שכן. אני זוכרת שכמה זמן אחר כך הלכתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני הולכת להתחיל לנגן. הוא שאל אותי " את בטוחה? אולי את רוצה לנגן על תופים, על גיטרה, משהו?" אמרתי לו לא.

ספרי לי על הקשר שלך עם המורה

יש לנו קשר ממש מיוחד של המון שנים. עברנו המון תקופות ביחד, והמון קשיים שהתגברנו עליהם. יש לנו קשר מאוד עמוק, יש אהבה מאוד גדולה ויש תמיכה. ואני זוכרת הרבה תקופות בחיים שלי שמריאנה איכשהו קשורה אליהן.

כשרק התחלתי הייתי נורא קטנה, וכל תחילת שיעור הייתי מביאה לה ארגז כזה עם אוסף של הפיות שלי ומתחת לכל פייה היה כתוב את השם שלה וכל תחילת שיעור הייתי מראה לה את כל הפיות ומקריאה את השמות שלהן.

אחר כך, כשגדלתי, זה נהיה כל מיני כאלה וויכוחים של גיל ההתבגרות. עכשיו אני מרגישה שיש לנו קשר מאוד חזק.

אני חושבת שכשלא מחליפים מורה, נהיה לו תפקיד יותר גדול בחיים שלך מאשר רק לנגן מוסיקה. אתה רואה בו מעבר למורה, אתה מאוד מעריך אותו ולומד ממנו המון ושואב ממנו המון ידע. מעבר לזה, מוסיקה זה לא רק מקצוע זה עולם שלם. אני מרגישה שאצלי מוסיקה זה כל החיים שלי וזה משתלט על כל פן וחלק בחיים שלי. בין אם זה המשפחה שלי, או החברים שלי, או על עצמי, כל פעם אני מגלה דברים דרך המוסיקה. גם דרך שיחות עם מריאנה על המוסיקה. הכל מאוד שזור אחד בשני, וכשבן אדם אחד מלווה חלק כל כך גדול מהחיים שלך, זה מיוחד נורא.

על איזו מוסיקה גדלת?

יש לי בית מאוד מוסיקלי, אבא שלי מתופף, אמא שלי ניגנה פסנתר 12 שנים כשהייתה צעירה, אח שלי למד גיטרה. גדלתי הרבה מאוד על ג'אז, רוק, המון סגנונות. שמעתי הרבה תמוז, שלום חנוך, אריק איינשטיין. יש לנו מנהג – כל שנה אנחנו נוסעים לפסטיבל הג'אז באילת בקיץ. אמא שלי הייתה שומעת מדי פעם גם קלאסי אבל לא הרבה.

האם היה איזשהו רגע שהחלטת שאת רוצה להיות נגנית נבל מקצועית?

אני מניחה שזה משהו שבא עם התבגרות מסויימת, אף פעם לא היה לי פיק כזה. בגלל שהתחלתי כל כך מוקדם וזה היה טוטאלי ולא עצרתי אף פעם אז איכשהו זה נהיה משהו שהוא חלק ממני ברמה שלא יכולתי לראות דברים בצורה אחרת. לא זכרתי את עצמי בלי נבל וידעתי תמיד שזה מה שאני אוהבת וזה מה שאני רוצה לעשות וזו פשוט הדרך שלי. אולי זה קצת התחזק אחרי שאמא שלי נפטרה ועברתי איזה משהו מסויים עם הנבל ועם החיים שלי ועם הכל. אני חושבת שההתגברות הזאת עוד יותר חיזקה את הרצון הזה – הבנתי כמה זה חזק ואי אפשר לעצור את זה.

מי המוסיקאי הנערץ עלייך?

סטיבי וונדר. קודם כל כי המוסיקה שלו היא פשוט מדהימה בעיניי והיא נוגעת בלב ברמות שלא חוויתי עם הרבה אמנים אחרים. מעבר לזה גם היא ליוותה אותי בהמון תקופות בחיים שלי ועשתה לי טוב, אני זוכרת איך המוסיקה שלו הרימה אותי ברגעים שהיה לי מאוד קשה. רק רציתי לעצור את היום ולשבת רגע עוד שניה באוטו, לשמוע קטע אחד שלו, ואז אפשר להמשיך. בכיתה יב' עשיתי עליו עבודת חקר וגיליתי כמה הוא היה בן אדם עם השפעה מדהימה ועשה חיל ומעשים טובים והיה שוחר שלום. היה לו באמת לב טוב ומרגישים את זה במוסיקה. זה בא ביחד, זו מן חבילה כזאת מדהימה.

איפה היית רואה את עצמך בעוד 10 שנים?

האמת שהרבה מאוד זמן יש לי מן תמונה כזאת בראש שהיא מאוד רחוקה, אבל משהו שהייתי מאוד רוצה להגיע אליו זה לעשות הופעות-קונצרטים באולמות גדולים, ולשלב בין יצירות קלאסיות לבין הרכבים עם עיבודים לג'אז או למוסיקה של סטיבי וונדר למשל או אחרים שאני אוהבת, וגם חומרים מקוריים שלי. הייתי רוצה איכשהו לשלב הרבה עולמות בתוך קונצרט אחד ולא לעשות הפרדה בין הסוגים של המוסיקה, בין הקלאסי לג'אז למשל.

כמו שעשית שנה שעברה בקונצרט "ניצוצות של אור", אחרי רסיטל קלאסי ניגנת שני קטעים עם הרכב ג'אז, זה היה מאוד מרענן.

אני חושבת שזה ממש מייצג את מי שאני כי אני גם וגם, זה נותן לי לבטא את מי שאני מול הקהל בעצם.

טעימה מהקונצרט "ניצוצות של אור":